ילדותם של מי שכמוני נולדו במשפחה איטלקית-שמאלנית, מעורבת מבחינת שורשי המוצא אך לא־דתית בעליל – לא בהקשר יהודי ולא בהקשר קתולי – עוצבה מחד גיסא על ידי זיכרון השואה ומאידך גיסא על ידי אנטי־פשיזם עמוק ושורשי. שתי תפיסות אלו, שאינן קשורות בהכרח זו בזו – כפי שמעידה ההיסטוריה הישראלית – נשזרו באופן בלתי־ניתן להתרה בתוך סיפוריהם של מי שבימי המלחמה היו בסך הכול נערים, אך אותם ערכים שקיבלו בחינוכם או בעזרת רגישותם האישית הניעו אותם לדחות את הפשיזם. צעירים אלה, שהיו אז בתחילת דרכם, היו עבור רבים מבני־דורי סבינו; וזיכרונותיהם מאותם ימים קשים והרפתקניים היו ללב ליבן של שיחות הקיץ סביב השולחן בכפר. עוד לפני הספרים, חוויות הסבים בזמן המלחמה היו עבורנו התשתית הבסיסית לעיצוב תודעתנו הפוליטית, שהייתה פוליטית ותרבותית גם יחד, שהרי שתי הזירות הללו היו בעבורם ובעבורנו כרוכות זו בזו לבלי הפרד. תרבות זו הושתתה על הציווי המוסרי שלפיו "מה שאירע – לא יישנה לעולם", וכדי להבטיח זאת יש לדאוג לכך שהחיים יהיו שוויוניים, ראויים וחופשיים עבור כולם. ליבת המוסר שהועברה מדור הסבים להורינו ומשם אלינו נשענה על ההכרה כי חיינו וחירותנו תלויים בחייהם ובחירותם של אחרים, ולשם הגשמת תפיסה זו נדרש עולם ערכי השונה מן היסוד – כזה המרוחק מסכנותיה של תרבות אינדיווידואליסטית, שאפתנית וגזענית. האנטי־פשיזם היה עבור רבים מאיתנו ה"נכדים" מעין עור שני – עדות יקרת ערך שהועברה מדור לדור. "מה שקרה לא יקרה שוב" לא היה רק סיסמה, אלא התחייבות הומנית, פוליטית וחברתית שנולדה מלב הרדיפות הגזעניות נגד מי שלא התאימו למשטר הפשיסטי; מחויבות שהאירה באור עז כל מאמץ לבניית עולם שבו הקונפורמיזם, הפשיזם, הטוטליטריות, השנאה הגזעית והאפליה החברתית – חייבים להיאבק בשם הטוב המשותף. איש לא יכול היה לומר שהוא ניצל באמת, כל עוד החירות להיות ולחיות בכבוד כאדם בעולם לא התפשטה לכלל הקהילה. הימנעות מהשתתפות בחיפוש ובמימוש אידיאלים אלו הייתה שקולה לבגידה – הן במשמעות העמוקה של "שלא יחזור על עצמו שוב", והן – במובן הרחב יותר – באנושיות השוכנת בקרבנו.

בערבי הקיץ היו סבי וסבתי וחבריהם מתאספים סביב השולחן בבית הכפר המשפחתי. הסיפורים נסובו סביב אירועי עבר, זיכרונות נעורים, שבדורם פירושם היה תמיד לשוב לשנים הנוראות של מלחמת העולם השנייה. אנחנו הילדים הקשבנו מהופנטים לסיפורים הרחוקים הללו. רק השנים חשפו לרבים מאיתנו את המשמעות העמוקה של אותם סיפורים, שהפכו אותנו ליורשים לא־מודעים של פיסת היסטוריה, וחינכו אותנו לתחושת ודאות ששנאה לזר היא אחת המחלות הגרועות ביותר בעולם. הסיפורים חזרו על עצמם כמו אגדה עתיקה. שמענו אותם מאות פעמים – תמיד אותם סיפורים, קיץ אחר קיץ. סיפורי בריחות ומחבואים: על איך אדם ברחוב עזר לשכניו היהודים להימלט, איך הוא לקח אותם במכוניתו אל מחוץ לעיר, וכיצד לפני שיצא לדרך, מפוחד אך בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, עשה את סימן הצלב כדי שהכול יעבור בשלום. סיפורים על החיים בכפרים באותן שנים, כשרבים הסתתרו מחוץ לעיר כדי להימלט מן ההפצצות; על חיים לאור מנורות השמן, על כביסה שנעשתה באפר, על מזון מועט וקור שחדר לעצמות. חברים, אחים, אחיות, בני דודים – כולם ראו וחוו חוויות דומות, כאבים דומים, ואף על פי כן זיכרונם ביטא תחושה של שותפות יותר מאשר תחושת ייאוש. אולי זהו זיכרון הניצולים, אולי נגיעת הזמן המרכך, אך מה שניכר הוא כי השיתוף גבר על הדרמה ועל הפחדים של אותם ימים. פעמים רבות במהלך השנתיים האחרונות של המלחמה רציתי לשאול את סבתי כל מה שמעולם לא העזתי לשאול, משום שלא חוויתי זאת בעצמי: כיצד הצלחתם לשאת את אכזריות המלחמה? את כאבכם ואת כאב האחרים? את סבלם של הנרדפים? את חוסר האונים של הפריווילגים? איך הרגשתם אחרי ההפצצות?

בערבי הקיץ הללו, סביב השולחן בבית הכפרי, סיפור אחד בלבד פתח בפנינו הילדים את האמת הנוראה שאותם ימים נשאו עימם בסוד. לב שחור, שהיה אמת המידה האמיתית של שנות הנאציזם־פשיזם, לב פועם בזיכרונם של אותם קשישים, מאושרים בערבי הקיץ של ילדותי, אך שהחזיר למרכז השולחן סוד אפל. האמת הנוראה הזו נגלתה לנו בסיפורו של סבא פרָנקוֹ, אביו של אבי. בגיל עשרים בלבד, בשנת 1943, היה סבי פרָנקוֹ חייל איטלקי צעיר שהוצב בצפון איטליה. קומוניסט – כך הגדיר את עצמו – אך גם קתולי. מטבעו היה אדם מפויס, עליז, משוכנע שעבודה מכבדת את האדם, ושהאדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים בעל תכונות אוניברסליות. בשנת 43', כשגויס בכפייה לצבא מבלי כל סימפתיה לפשיזם, מצא את עצמו לפתע עובר ממעמד של חייל בצבא בעל־ברית למעמד של אויב של אותו צבא גרמני, שכבר ראה בו חבורת בריונים אכזריים. בדרך כלל הייתה זו סבתי שפתחה בטקסו הקבוע של אותו סיפור קצר, שלאחריו הגיע תמיד שינוי דרמטי באווירה: הפנים היו נעשות קודרות ומדוכדכות, השמחה נעלמה, ואנחנו הקטנים הבנו ש"הרגע הגיע". סבי פרָנקוֹ היה במחנה ריכוז – לא כיהודי אלא כחייל איטלקי, וכפי שגילו מאוחר יותר, כקומוניסט. איש מאיתנו במשפחה לא זכר את שם המחנה, אך הוא היה בסמוך לדרזדן. סבי שרד שם מספיק זמן כדי להיות עד ראייה להפצצה שהחריבה את דרזדן בפברואר 1945. הוא נעצר כחייל בצבא שכבר נחשב אויב, והחמיר את מצבו משום שפעל על פי אמונתו הבלתי־מתפשרת: הגנה על החלשים במחנה וביטול השנאה והדה־הומניזציה של העצורים. תפקידו העיקרי במחנה היה לאסוף את גופות הנרצחים ו"לסדר" אותן על פי הקריטריונים המבעיתים שנקבעו על ידי איזה קצין חרוץ, "שלא עשה אלא מה שפקדו עליו". סבי, יחד עם כמה מחבריו שהיו כמותו תשושי כוחות ומתענים ברעב הקשה, גררו את הגופות, ובסידורן "כהלכה" הותירו אותן ממתינות לשריפה. לפני שעזב כל גופה – וכאן טמון השיעור הבלתי־נשכח מסבי פרָנקוֹ – היה הרעב כה כבד, עד שחיפש בין ידי המתים קליפות תפוחי אדמה או כל שארית מזון. הכאב של סבי, שכוחו של סיפורו הפך גם לכאבי שלי, נשא מסר ברור: זה היה כאב על הפגיעה העמוקה בחיים ובכבוד – שלו ושל אותן גופות זרות, שלדבריו הרגיש כי חילל את קדושתן. החיפוש הזה, מתוך אנוכיות של רעב, בין אגרופים קפוצים של נשים וגברים מתים כדי למצוא משהו לעצמו, תוך ניצול מותו של האחר – היה השער אל הברבריות המוחלטת. זו הייתה תמצית השיעור של הסיפור. מבלי שאיש יאמר זאת במפורש או יסביר במילים, היינו הילדים מוצבים בפני שיעור שבנה והקיף בתוכו את כל אישיותנו – באמונה פוליטית עמוקה כי "דבר כזה אינו רשאי להישנות לעולם". וכדי שזה אכן לא יתקיים בשנית, לא נותרה ברירה אלא להצטרף לשורותיהם של אלה שנלחמו למען הצדק, השוויון והאהבה האנושית – השוכנים בנו ובזולת, יהיה מי שיהיה – ללא היסוס, ללא ספקות, בלי אִם ובלי אבל.

"פעם הייתה איטליה שבה המילים ציונות וקומוניזם פרחו בין קירות הבתים של משפחות יהודיות" – כך כתב אלברטו קאווליון במאמרו על האחים סרני, מן הגיבורים הבולטים של האנטי־פשיזם האיטלקי.1   בין קירות בית סרני, כמו בבתים יהודיים איטלקיים רבים, ציונות וקומוניזם היו שתי דרכי פעולה פוליטיות, שבאותם ימים (דבר שקשה מאוד לומר כיום) היו קשורות קשר הדוק לאנטי־פשיזם – חוויה מכוננת עבור שני האחים אמיליו (Emilio) ואנצ'ו סרני (Enzo Sereni): הראשון קומוניסט, והשני ציוני. אמיליו סרני היה פוליטיקאי, סופר וחוקר כלכלה, חבר פרלמנט וממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. הוא נכלא בין השנים 1930–1935, ושוב בין 1943–1944 בשל פעילותו הבולטת במחתרת האנטי־פשיסטית ובשחרורה של מילאנו. לצד זאת הוא היה איש מחקר קפדן, אשר לשם עבודתו אסף וארגן קורפוס עצום של מסמכים ויצירות ספרות על תולדות החקלאות, החברה הכפרית והתנועות החקלאיות באיטליה — אוצר ששימש אותו לכתיבת יצירתו הגדולה תולדות הנוף החקלאי האיטלקי.2 אנצ'ו, אחיו הצעיר שנולד בשנת 1905, היה מחלוצי הציונות הסוציאליסטית. הוא ייסד את קיבוץ גבעת ברנר, והיגר לארץ ישראל עם אשתו אדה בשנת 1926. בתקופת מלחמת העולם הראשונה חווה גם אמיליו תקופה ציונית קצרה — למד עברית — אך לאחר הקמת המפלגה הקומוניסטית התרחק ממנה, מתוך הזדהות עם אידיאלים של צדק חברתי שלא היו שונים מאלה שהניעו את אחיו אנצ'ו לחרוש את המדבר ולייסד קהילה חקלאית קולקטיבית. "ציונות וסוציאליזם (ואחר כך קומוניזם)", כותב קאווליון, "נכרכו אצל האחים סרני על ידי אלמנט שהפך לאחר מלחמת העולם הראשונה למשמעותי במיוחד בעיני צעירים: קריאת האדמה, האהבה לנוף ולשינוייו, עבודתם של אנשים המבקשים לעצב את האדמה לטובת הכלל. תחושת החיים הנמדדת על פי מחזורי הטבע, העבודה החקלאית והבציר מן העולם הכפרי — נכנסו בעוז למחשבה הפוליטית של השמאל היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה, ועברו דרך הסוציאליזם שהתגשם באמצעות הציונות".3  אנריקו, כך קאווליון מספר, חיפש את הנושאים הללו בדרום איטליה ועבר לנאפולי, שם הצטרף לבית הספר החקלאי של פורטיצי (Portici). אנצ'ו לעומתו עבר לארץ ישראל. הדרום והציונות היו בעבור שני האחים שתי "ארצות מובטחות": עבור אנצ'ו בפרט, הפרויקט הציוני הגדול היה הקמתה של קהילה חדשה של שווים — הנוצרת מן העבודה המשותפת של יהודים מכל קצוות תבל יחד עם ערבים, מאוחדים בעבודתם, באהבתם לאדמה ובאידיאלים הסוציאליסטיים של שוויון וצדק.

ההיסטוריה של האנטי־פשיזם היהודי היא לעיתים קרובות היסטוריה של אחים: אמיליו ואנצ'ו סרני, אך גם קרלו (Carlo) ונלו רוסלי (Nello Rosselli), אניו (Ennio) ואמנואלה ארטום (Emanuele Artom). למעשה, בלתי־אפשרי להפריד בין תולדות האנטי־פשיזם האיטלקי לבין הסביבות היהודיות שבתוכן הוא צמח ונטען במשמעות. יהדות וסוציאליזם משולבים זה בזה בעומק מילותיו של נלו רוסלי (1900–1937), אחיו של קרלו (1899–1937) — שניהם נרצחו ב־9 ביוני 1937 בפריז בידי מתנקשים שנשלחו על ידי ממשלת מוסוליני. נלו היה היסטוריון חשוב של תקופת הריסורג'ימנטו (איחוד איטליה), ונחשב לדמות כופרת בתוך הציונות האיטלקית, אך למרות זאת היה אהוב מאוד ורחוק מלהיות נשכח בקרב הציונים הנחושים ביותר, בעיקר בעקבות נאומו המפורסם בכנס הנוער היהודי בליבורנו בשנת 1924:

קודם כול צריך לדעת מי אנחנו. אני יהודי שאינו הולך לבית הכנסת בשבת, שאינו מכיר את העברית, שאינו מקיים מנהגים דתיים. ובכל זאת אני קשור ליהדות שלי יותר מכל דבר אחר, ואני רוצה להגן עליה מכל סטייה. אינני ציוני ולכן איני יהודי שלם […]. אני אומר שאני יהודי; אני קשור ליהדות שלי מפני שההכרה המונותאיסטית שלי היא בלתי־נפרדת ממני מפני שיש בי תחושת אחריות אישית ולכן שיפוטי נתון רק למצפוני ולאלוהים. מפני שמגעילה אותי כל צורת פולחן, גם אם היא נסתרת. מפני שאני רואה באופן יהודי את משימת חיינו הארציים, ובאופן יהודי את המסתורין שמעבר לקבר. מפני שאני אוהב את כל האנשים כפי שמצווה ישראל לאהוב — כפי שבישראל אי־אפשר שלא לאהוב — ולכן יש בי אותה תפיסה חברתית שמקורה כנראה במסורותינו הטובות […]. היהודים ה"שלמים" מוצאים או מחפשים את שלוותם בציון. ואני אף אני חייב למצוא את שלוותי, את מנוחת חיי. היא אינה יכולה להימצא אלא במקום שבו מצויים יסודות אישיותי: ביהדות ובאיטלקיות.4  

עמדה זו נחשבה במשך שנים לעמוקה ולמגובשת ביותר בקרב היהודים מן השמאל, שראו את  עצמם קשורים במישרין או בעקיפין לאנטי־פשיזם הפעיל. אמנואלה ארטום (1915–1944), פרטיזן וחוקר של תולדות העם היהודי, סיים את לימודיו בהצטיינות בעבודת תזה שכותרתה "שקיעת החשמונאים". הוא היה גם ממנהיגי תנועת "צדק וחירות" (Giustizia e Libertà) – הגוף המאחד של כוחות הלחימה במסגרת ההתנגדות האיטלקית, שהיו קשורים בעיקר למפלגת הפעולה אך נפתחו גם לפרטיזנים מן המפלגות האחרות של הוועד לשחרור הלאומי (Comitato di Liberazione Nazionale) ואף ליחידים אשר האמינו באידיאלים חילוניים ודמוקרטיים משותפים. בקרב רוב הציונים האיטלקים שפעלו בתוך אותם כוחות פוליטיים, במיוחד לאחר שנת 1938, שררה האמונה כי "המאבק לחירות היהודים אינו יכול להיות מנותק מן המאבק לחירות בכלל".5  

העדויות הקצרות הללו נובעות מן החוויות הפוליטיות האיטלקיות שהתעצבו בשנות הפשיזם ובשנים שלאחר המלחמה, אז הלכה ונוצרה תרבות אנטי־פשיסטית של ממש המבוססת מצד אחד על זיכרון השואה ומצד אחר על סיפורי המאבק של המחתרת הפרטיזנית. כאשר אנו מתבוננים בהן מנקודת מבט זו, אנו יכולים להבחין ביתר תשומת לב ביסודות המשותפים לחוויות החיים של העדויות שהובאו כאן. שני עולמות שלכאורה רחוקים זה מזה, אך נעשים קרובים עבורנו משום שהם יוצרים זיכרון של מעשי התנגדות קטנים וגדולים כאחד. אנחנו, הנכדים, הדורות החדשים, היינו אותה "טבולה ראסה" שעשתה אותנו ליורשים האידיאליים של מסורת פוליטית שנועדה להיחקק בתודעה המוסרית. ואכן, אם נתבונן בקפידה במהות המורשת שסיפוריהם מעבירים לנו, לא נוכל אלא להתעכב ולהרהר בכמה נקודות שמהן ניתן להפיק לקח עבורנו כיום. סבא פרָנקוֹ ונלו רוסלי באו מעולמות רחוקים. רחוקים מבחינת זהותם הדתית ואולי גם התרבותית. איטלקים, כן, אך האחד השתייך לבורגנות היהודית של צפון איטליה, והאחר לבורגנות הדרומית הקתולית. ואף על פי כן, יש קו המאחד את מחשבתם ואת מחשבתו של דור שלם של איטלקים, שבמהלך המלחמה מצאו את עצמם – בפעולה גלויה או בעמדה פרטית – ניצבים נגד הפשיזם: התפיסה הברורה של הפשיזם כטעות פוליטית אידאולוגית ואתית עמוקה ההולכת נגד כל תחושה דתית של החיים ושל העולם. מה שהדמויות האלו מציעות לנו איננו מודל פוליטי דתי ודוגמטי, ואף לא מודל הומניסטי חילוני גרידא המנותק מן האמונה והדת, אלא מדובר כאן על דרך שלישית. דרך זו מזכירה מקרוב קן הגותי שמאפלטון עד חנה ארנדט ראה בחיבור בין החינוך הדתי והחינוך ההומניסטי יסוד ועיקר לבניית חברה טובה המבוססת על ערכים ומכוונת ליצירת הטוב העליון שמשתקף במערכות ממשלתיות וכמובן בחברה. השילוב בין אתיקה הומניסטית ודת מיועד לזרוע בבני אדם את היכולת להבחין בין טוב ולרע. 

היכולת להבחין בין טוב לרע – על פי חנה ארנדט למשל – היא המצפון הפנימי האמיתי שגורם לאנשים "ברגעים שבהם הדברים פונים לכיוון רע ומסוכן, להגיד פשוט 'איני יכול': איני יכול להרוג אנשים חפים מפשע בדיוק כמו שאיני יכול להגיד ששניים פלוס שניים הם חמש".6  

נדמה לנו שאפשר כבר לזהות קשר בין האתיקה המסורתית הדתית (במילים של נלו "התפיסה החברתית שיורדת ממיטב מסורותינו") לבין האמונה או ההכרה בטובם הפנימי של בני אדם. אין זה משנה אם ביטויה של הכרה זו מוצג באופן פילוסופי, פוליטי או אינטואיטיבי כדרך חיים (זו האחרונה היא בטח התפיסה של סבא פרָנקוֹ); מה שחשוב הוא המהות שבבסיס תפיסת הישות האפלטונית אצל חנה ארנדט, שמובילה אותה להצהיר כי: "זוהי עובדה שאין לערער עליה, שהאדם תמיד נוטה לעשות טוב, וכי עליו להתאמץ כדי לעשות רע". 

המצפן הפנימי שנותן את הקואורדינטות להתמצאות בעולם הטוב והרע ולקיים פרקטיקות פוליטיות של דו־קיום וכבוד הדדי, מייצר מציאות חיים שבה בלעדיו לא ניתן עוד לחיות חיים הראויים לשמם. אותן קואורדינטות מוסריות הן פשוטות "ומובנות מאליהן"7 ומועברות באמצעות החינוך הדתי: לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד את רכוש הזולת, ואהבת לרעך כמוך.

מנקודת מבט זו, הגותו של קרלו רוסלי על החירות האישית ועל החיים המשותפים מאירה במיוחד. קרלו, אחיו של נלו, היה ממייסדי תנועת "צדק וחירות" יחד עם אינטלקטואלים איטלקים יהודים ושאינם יהודים, ומילא תפקיד מרכזי בארגון ההתנגדות הפרטיזנית.

ההגדרה שלו לליברליזם כאמונה ולליברל כאדם מאמין היא מרכזית הן בכתביו של קרלו והן באמונתו הפוליטית של הסוציאליזם היהודי האנטי־פשיסטי:

בביטויו הפשוט ביותר ניתן להגדיר את הליברליזם כתיאוריה פוליטית אשר מתוך הנחת יסוד של חירות רוח האדם מכריזה על החירות כתכלית עליונה, כאמצעי עליון וככלל עליון של הקיום האנושי המשותף. תכלית – משום שהיא שואפת להשיג משטר של חיים חברתיים המבטיח לכל בני האדם אפשרות להתפתחות מלאה של אישיותם. אמצעי – משום שהיא סבורה שחירות זו אינה יכולה להינתן או להיכפות, אלא חייבת להיכבש בעמל אישי קשה בזרימה המתמדת של הדורות. הליברליזם תופס את החירות לא כנתון טבעי אלא כהתהוות, כהתפתחות. לא נולדים חופשיים, אלא נעשים חופשיים, ונשארים חופשיים רק אם שומרים על תודעה פעילה וערנית של האוטונומיה האישית ומפעילים ללא הרף את החירויות שלנו. האמונה בחירות היא בו־זמנית הצהרת אמונה באדם, ביכולת שיפורו הבלתי־מוגבלת, ביכולתו להגדרה עצמית ובתחושת הצדק המולדת שלו. הליברל האמיתי רחוק מלהיות ספקן או חילוני; הוא מאמין. הוא מאמין אף על פי שהוא נלחם בכל קביעה דוגמטית; הוא נשאר אופטימיסט גם אם תפיסת החיים שלו שלילית.8  

במישור הפוליטי, דבריו של קרלו רוסלי מוסרים לנו מחשבה על החירות, אך גם על המשמעות של היות בני אדם אמוניים. ה"אני מאמין" של קרלו מאחד כאן את האמונה באדם ובטבעו – הנוטה אל הטוב ואל החיפוש אחר דגם חיים אלטרואיסטי, קולקטיבי ולא־דוגמטי, שבו החיפוש העיקרי סובב סביב התהוות א-נשים (החירות היא תהליך של הפיכה לחופשיים) והתהוות ביחד כקהילה.

להיות אנשים מאמינים אין זה אומר רק לקיים פרקטיקות טקסיות מסוימות, אלא גם לשאת תודעה מוסרית המשמשת כ"מצפן", כ"עוגן" אתי ופוליטי. כאשר החברה, וחוקי השלטון, הופכים לחוקים צמאי דם ובלתי־צודקים, אלה שהפנימו עקרונות מוסריים פשוטים המושרשים בתחושה דתית של החיים ומסוגלים להבחין בין טוב לרע – גם מבלי להיות מהפכנים מוצהרים – הם אלה שיעמדו מנגד. למעמד זה השתייך בוודאות גם סבי, שעולמו האתי והמוסרי התנפץ ברגע שפתח את כף היד הקפואה ממוות שחיפשה מזון. זה מה שדחף את יהודי איטליה, ואת האיטלקים הקתולים כמו סבי פרָנקוֹ, לחפש צדק וחירות מתוך הכרה ברורה שאין צדק ולא חירות – לא ליהודים ולא לאף אחד אחר – בלי חירות לכולם. זוהי האמונה הדתית, המוסר הפנימי, של מי שאומר: "איני יכול".

החלון הזה של האנטי־פשיזם האיטלקי מראה לנו אפשרות של דרך שלישית – דרך של מחויבות פוליטית המושרשת בתודעה הדתית ובאמונה באלוהים כתפיסת טבע אנושית משותפת המייחדת את הריבוי שבעולם. דרך זו – שנשכחה על ידי ההיסטוריה היהודית הישראלית – נראית כיום חשובה ומעוררת השראה כדי לתת כוח לשמאל הדתי ישראלי לעשות את ישראל מקום למימושה.