לפנים אספהאן הייתה ספאהאן. וסְפָּאהָאן נגזרה מן המילה סֶפָּאה, צבא. לפנים הייתה העיר אספהאן אך בסיס צבאי. מספרים שכאשר גלו היהודים מירושלים, נמלטים מפני נבוכדנצר, בכל מקום שאליו הגיעו טעמו את מי המקום בפיהם, מיששו את האדמה באצבעותיהם, אחר המשיכו בדרכם, מוסיפים לחוש בטעם ההגליה. כשהגיעו למקום שלימים הפך לעיר אספהאן, טעמו את המים ומיששו את האדמה, ומצאו ששניהם מזכירים את מימיה ואת אדמתה של ירושלים. לפיכך התיישבו שם, גידלו ילדים ונכדים, ומאז נודע המקום בשם יַהוּדִיֶה. 

בסמוך לבסיס הצבאי התיישבו גולי יהודה, ומן ההתיישבות שלהם נולדה העיר אספהאן והפכה להיות עיר גדולה וחשובה, אחת הערים היפות בעולם. ואני אחת מהם, מגולי יהודה שהגיעו לאספהאן, שהקימו אותה, ואחר כך חזרו לירושלים. כשהייתי באספהאן התגעגעתי לירושלים, ועכשיו כשאני בירושלים אני מתגעגעת לאספהאן. הזמר המפורסם מוֹעִין, גולה בגלות ארה"ב, שר "ליבי רוצה שאחזור לאספהאן, אשוב אל שפת נהר הזָאיַנְדֶה ואשיר משירי העיר הזו". "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" משורר ר' יהודה הלוי, והלב שלי? 

*

2010, המבורג. קורס בן שלושה שבועות בבלשנות איראנית מגיע לסיומו. שלוש סטודנטיות איראניות מסמסות לי לרדת אל הלובי של האכסניה. אני מגיעה ורואה אותן עומדות בשורה, כל אחת מחזיקה בידיה תשורה. סימין מביאה לי שקית מלאה בממתקים שהביאה עימה מאיראן לנסיעה להמבורג. קופסאות קופסאות עם ממתקים מיוחדים, חלקם הכרתי, וחלקם ראיתי בפעם הראשונה. "קחי להורים שלך," היא אומרת לי, "שיטעמו טעם של בית". סֶפִּידֶה עומדת מולי בחיוך, הצעיף היפה שלה על כתפיה, כתמיד, צעיף לבן ועליו שורות של שירה פרסית בכתב נסתעליק, הכתב הפרסי הייחודי לשירה. היא מסירה מעליה את הצעיף ומלבישה אותו עליי, "זה שלך". 

ז'ילא מדברת אחרונה. היא שונה מעט מן האחרות, דתייה יותר, ענייה יותר, נדמה לי. היא הגיעה ממחוז אספהאן. היא מוציאה משקיק זוג עגילי פלסטיק, מניחה אותם בידי בהתנצלות, "רציתי לתת לך משהו," ואז, במילים שנשמעות כמו שיר, כמו קטע מסרט, "חוֹדָא הָאפֶז. היי שלום, בת המולדת שלי, בת המחוז שלי. היי שלום". המילים היפות שלה הלכו איתי ימים רבים. בת מולדת. נולדתי בירושלים, מהי המולדת שלי?

*

2014, ירושלים. אנחנו עורכים בביתנו מסיבת נורוז חגיגית ב־21 במרץ. נורוז הוא ראש השנה הפרסית. הבית מלא מפה לפה, אנשים עומדים ומצטופפים במרפסת, יושבים על השטיח בסלון, במטבחון הקטון, על שפת האמבט, במבואה הצרה. שולחן הנורוז ערוך לפי כללי הטקס. את הכללים הכרתי באוניברסיטה. ג'נט, הזמרת הנפלאה, עומדת אצלנו בסלון ושרה אקפלה פיוט של יהודי אספהאן "אשריכם ישראל". בזכות תורת משה / בזכות התכנסות החברים, הבא לנו בשורה / את בשורת הישועה. אנשים מוחים דמעה. אימא ואני מוזגות קעריות עם מרק אטריות, אָשֶה רֶשְתֶּה. 

למוחרת, על הבוקר, אני מקבלת טלפונים מהסבתות שלי, בזו אחר זו. "עשית לנו כבוד גדול". תודה סבתא, תודה, איזה כיף. "באמת, היה מיוחד. עשית לנו כבוד גדול גדול. את יודעת יעל, אף פעם לא היינו חוגגים את זה". בום. אז למה עשיתי את כל זה? לשמחה על האירוע הצטרפה הידיעה: אפשר לאחות שרשרת שנקרעה, אבל תמיד יראו את התיקון. 

*

1968, טהראן. משחק כדורגל בין ישראל לאיראן. זהו המשחק המכריע בגביע אסיה, זה שקובע מי תהיה האלופה. אבא יושב בקרב הקהל הגדול, ארבעים אלף איש, רובם המכריע מקומיים. גם הוא מקומי. אולי אלפיים שנה מקומי, אולי יותר. וווווואייייי, הם זועקים כשישראל מכניסה גול. מתבאסים. אבא שמח. הוא לא צועק, ולא אומר כלום, רק מסתכל מדי פעם לצדדים, לוודא שלא רואים שהוא מרגיש אחרת מכולם. הוא בצד של ישראל, כן, ובסוף המשחק היא מפסידה. 1-2 לאיראן. איראן אלופת אסיה. הוא הולך הביתה, שמח מאוד שראה את המשחק. שמח גם על התוצאה. מזל, הוא חושב. רק חסר היה שישראל הייתה מנצחת, וכל הזעם היה מתפרץ עלינו. 

*

2013, ניו יורק. אני נוסעת במונית אל העיר הגדולה, פעם ראשונה שלי. מכל כיוון ניבטים אליי שלטי חוצות ענקיים: "IRAN". קבלת פנים. לוקח לי זמן לפענח ולהבין מה אני רואה. בכל השלטים תמונתו של גליל חרס מוכר, גליל כורש, והשלטים מזמינים אותי לתערוכה במטרופוליטן שבמרכזה הגליל. וואו, עד לארה"ב היא הולכת איתי, איראן.

כעבור כמה ימים אני נכנסת בשערי ה"מֶט" עם תוכנית לבקר קודם כול בתערוכה המדוברת. אני מטיילת בין חפצי אומנות ואיורי מיניאטורה איראנית, עד שמגיעה אל הגליל. והגליל עומד במרכזו של חדר, תאורה מדודה סביבו, מונח בקופסת זכוכית. שומר ניצב עליו לשמרו, מביט בי ובהתרגשות שכנראה ניכרה על פניי. גליל כורש. 

כורש הגדול ייסד את שושלת החאמנשי.1 הוא הפך את הממלכה הפרסית לאימפריה והרחיב את גבולה לכיוון הודו ממזרח ובבל ממערב. כורש נודע במדיניות הסובלנות התרבותית והדתית שלו. הוא נהג להשאיר על כנם מקדשים ופולחנים מקומיים בכל מקום ומקום, ופרסם כמה הצהרות בדבר חופש דתי ותרבותי במקומות שכבש. גליל כורש, שראיתי במט בניו יורק, הוא ההצהרה הייחודית שמסר כורש לבבלים. אנחנו, היהודים, מכירים את כורש מהימים של שיבת ציון, מההכרזה המוזכרת בספר עזרא: "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, ב). 

בחזרה למֶט. הינה מצאתי עצמי עומדת מול הגליל גופא, שחרוטה עליו מצוות כורש באכדית. חגתי סביבו וצילמתי מכאן ומשם. השומר שהופקד עליו הביט בי בחיוך ושאל, "אז… מאיזה צד של ההיסטוריה את?" 

"משני הצדדים," עניתי בטבעיות, בלי שום קשר לגליל הניצב מולי, שנשלח אל הבבלים ולא אל היהודים. בראשי החזקתי את הכרזת כורש שלנו ושכחתי את תלמודי ואת הנוקדנות האקדמית או הדיוק ההיסטורי… ראיתי את עצמי בצד האיראני האימפריאלי, השופע, המעניק בחסדו, וגם בצד היהודי המקבל, אסיר התודה, מיעוט התלוי בחסדי אחרים. אני משני הצדדים. 

*

1930, אספהאן. סבא רבא שלי ניסן ושני אחיו יצחק ויוסף יוצאים מביתו של החייט מחויכים. הם לובשים את החליפות החדשות שנתפרו להם לרגל חתונתו של האח האהוב יוסף, ושמים את פעמיהם הביתה, להצטרף להמולת ההכנות לחתונה. 

בקרן הרחוב מישהו מסתכל עליהם בעיניים רעות. הוא מכיר אותם, את הבחורים הצעירים מהמַהַלֶה, שכונת היהודים, הסמוכה לרחוב שבו הוא גר. הוא מביט סביב ותר אחר אבן גדולה, מוצא אחת כזו ומרים אותה בידו. כשהם מתקרבים, הוא תוקף את יצחק, מרוצץ את ראשו באבן הגדולה וצועק, יהודים לא צריכים ללבוש בגדים יפים כאלה! צועק ונמלט משם. יצחק מת בתוך שעה. את החופה לא דחו. בפינה בחצר הבית, עמד זקן ממשפחת הכלה ושר בקול לאה אך יציב ברכות לחתן ולכלה. ספק שר ספק קונן במנגינה הנוגה והנצחית, האינסופית. שתזכו לפרי בטן, שתזכו להיות זקנים, שלח גואל, שלח גואל, שלח גואל. 

*

2011, פרנקפורט. יוצאת מתחנת הרכבת. גרם מדרגות נעות פולט אותי אל הרחוב. אחת בלילה. ביד אחת מזוודה, ביד השנייה מפה. אני מסתכלת על המפה מתחת לפנס רחוב, מנסה להבין באיזה כיוון נמצא המלון שלי. 

שלושה בחורים יפים צועדים מעדנות לכיווני. אחד מהם הולך קצת לפני האחרים. הוא מניח את ימינו על חזהו ושואל אותי בפרסית מנומסת, אפשר לעזור לך גברת? אני מתבוננת בשלושה, מנסה לאמוד את הסיטואציה. לאן את צריכה, גברת? הם מסתכלים על המפה ומדברים ביניהם, מנסים לחשב את הדרך. אני שואלת על המבטא שלהם, והם מספרים לי שהם מאפגניסטן. מאיפה את? 

אני מחליטה לבטוח בהם, שוב, ומספרת, אני מישראל. ההורים שלי נולדו באיראן. כַּלִימִי. כלימי הוא בן דת משה, אותו אחד שדיבר עם אלוהים, כַּלִים-אללה. 

עכשיו הם מבינים. כלימי. זכותו של משה עומדת לי והקב"ה שלח לי גואלים. אני נמצאת כעת תחת חסותם. הבחורים נסגרים על המסלול הכי הגיוני. אחד לוקח לי את המזוודה, השני אוחז במפה, והשלישי אורֵח לי לחברה. אנחנו צועדים יחד כמה דקות, נכנסים למלון. הם מביאים אותי עד לפקיד הקבלה, מניחים את המזוודה, מקפלים יפה את המפה, נפרדים ממני בחום רב ומתקפלים בנימוס. 

איך הם ידעו שאת מדברת פרסית? אחותי שואלת אותי בטלפון למוחרת. הם פשוט הניחו ככה, אמרתי, הספיק להם לראות אותי. מה לבשת לטיסה? היא מקשה. ג'ינס וחולצת טריקו. אני לא מצליחה להבין את זה, היא אומרת. 

*

אוקטובר 2023, ישראל. שלושה שבועות אחרי הקטסטרופה. הטלפון שלי מלא סרטונים מהלווייתה של החיילת שיראל. סבא שלה שר קינה בלהג יהודי אספהאן, שיר פרידה, קינה שהופכת גם לשיר חתונה למי שלא תזכה להיות כלה. שורף לי בלב. שיר-אל. שלח גואל. איך נשיר את שיר ה' על אדמת בית הקברות. 

*

1988, אספהאן. אזעקה מפלחת את שמי העיר כאשר טילים חוצים את השמיים מעיראק לכיוון איראן. קרובת המשפחה שלי פוראן אוספת את חמשת ילדיה תוך שהיא כורכת מטפחת לראשה, מטלטלת בכוח את בעלה סולימאן, שדבק בשינה, וסוחבת את כולם למקלט. שם הם מצטופפים עם עוד משפחה, אלה הם שכניהם השיעים. הללו הספיקו להרתיח תה שהם מוזגים לכוסות קטנות במקלט, ושוברים חתיכות של ממתק פּוּלַכִּי. 

פוראן ומשפחתה מתיישבים ומסדירים נשימה. השכנה מַרְיַם מחבקת את כתפיה של פוראן, ומניחה בידה כוס תה. הכול בסדר, הא פוראן חאנום? נכון, גברת פוראן? הינה אנחנו כאן, יחד, מוגנים לגמרי. הכול יהיה בסדר. פוראן מביטה בעיניה של מרים, נרגעת ומחייכת חיוך קטן אל שכנתה. 

סולימאן, החזן של בית הכנסת בשכונה, שר לכל הילדים במקלט שיר ערש ספונטני. ללללה לללאי, תהיו בריאים ותגדלו, ומלחמות כבר לא יהיו… הַניחו ראש ונומו נים, הטיל נפל לאבנים… ואלוהים ישמור אתכם, ותחזרו לבתיכם… ללללה לללאי… 

הילדים והילדות נרדמו. המבוגרים מחייכים זה אל זה חיוך עייף, שרועים על המזרנים. פוראן אומרת, כמה טוב שאנחנו יחד. סולימאן ממשיך לשיר עוד קצת, ואז הוא לוחש באוזנה של אשתו, באותה המנגינה ממש, שלח גואל, שלח גואל, זכות נביא יקותיאל. שלח גואל, שלח גואל, באותה המנגינה ממש. 

*

2024, ירושלים. רגע לפני השינה, מעיפה מבט באפליקציית החדשות, סתם ככה, לדעת מה קורה. בום. מתקפת טילים ענקית בדרכה לישראל, מתקפת טילים איראנית. איראן עומדת לתקוף בישראל באופן ישיר, לראשונה בהיסטוריה. הרגע שלפני השינה עבר. שינה לא מעניינת. סוף העולם. אני מרפרשת את כל אתרי החדשות, מדליקה רדיו, נעה בין חדרי הבית בתימהון, בהלם. מאות טילים בדרך. 

מה הולך לקרות? מה אפשר לעשות? האיש שלי סוגר את הטלפון והולך לישון. אני מעייפת את עצמי בקריאה אינסופית באתרי החדשות. מה עוד לא קרה במלחמה הזו, מה. אני מניחה את הטלפון בצד. שוכבת במיטה. לא ישנה. 

ואז נשמע הבום. פיצוצים עזים בחוץ. איזה פחד, אלוהים. קצת אחר כך נשמעת אזעקה צורמנית. אנחנו עוברים לממ"ד, סוגרים את הדלת ואת החלון, מצטופפים במיטה עם הילדות ונרדמים מתוך עייפות, בלבול וחוסר אונים. לאן נקום מחר? 

קמנו לבוקר רגיל, רגיל באופן מוזר. לא הגיע סוף העולם. אנחנו פה, באדיבות האימפריה האמריקנית. הכול בסדר. אני מתיישבת ליד הפסנתר, מנגנת ושרה פיוט של יהודי אספהאן בפרסית יהודית. הפזמון החוזר בעברית "שלח גואל, שלח גואל, זכות נאמן יקותיאל". יקותיאל הוא משה. בכל ביתי נאמן הוא. 

הפיוט העתיק הזה ששמעתי בילדותי ולמדתי להכיר ולשיר רק שנים רבות אחר כך, מלא תחינות וברכות, איחולים ובקשות. אחד הבתים שוטח תחינה: "גלות אל תצווה שנית / לאף אדם בישראל". אף פעם לא הקדשתי כל כך הרבה מחשבה לשורה הזו, לא הבחנתי בה כמעט. אבל עכשיו, עכשיו אני שרה את המילים הללו מתוך כוונה שלמה. אל תצווה לנו גלות, אנא ממך. לא כיחידים – כגולי עזה השבויים, שיחזרו לשלום לביתם אמן – ולא כאומה. תשאיר אותנו פה, בבקשה. תן לנו מקום בעולם. שחרר אותנו מהגלות הזו. איפה כורש שלך. איפה בלפור. איפה ההבטחה.

"אותו היום שבו יבוא / בשער רחמים יבוא

גלות אל תצווה לבוא / לאף אדם מישראל

שלח גואל שלח גואל / זכות נאמן יקותיאל"2

מאמר זה נכתב במסגרת סמינר "המורשת האינטלקטואלית של יהודי ארצות האסלאם" במכון שלום הרטמן בירושלים.