בימים הקשים של מלחמת עזה נפגשנו לראשונה עם התשוקה הציבורית לא לדעת. שנינו לא גדלנו בחברה "שמאלנית" כך שהשיח המניח מראש את מוסריותן של הפעולות הצבאיות של ישראל היה מוכר לנו היטב, אולם בכל זאת חשנו שזו הפעם הראשונה בחיינו הבוגרים שבה אנחנו עדים להרג חסר הבחנה שלצידו איסור שיחני ורצון להימנע משמיעת עדויות ונתונים. ההכרה בחובת העדות והמחויבות לאמת היסטורית עובדתית ומוסרית התמוססה לנגד עינינו. התחושה כי קרוב אלינו הדבר מאוד ממש במרחק הליכה,  המייצרת תחושה, אמיתית יותר או פחות, של מחויבות לפעולה, הולידה גם חוסר אונים. 

בימים אלו חזרנו באופן הפשוט ביותר לאיסור "לא תוכל להתעלם" המופיע בספר דברים כ"ב, א-ד בהקשר של השבת אבידה. הציווי מופיע בניסוח כה כוללני שהמפרשים ראו בכך הזמנה להרחיבו אל מעבר לתחום זה. רבנו בחיי למשל כתב: 

אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך'.1  

מפרשים אחרים חיברו בין איסור 'לא תוכל להתעלם' לבין איסורים נוספים הנוגעים להצלת נפשות, כגון 'לא תעמוד על דם רעך'. במצב החירום הנוכחי איננו סבורים שניתן עוד להתפלפל בנוגע לתחולת האיסור ההלכתי (האם נכללים גויים במצוות השבת אבידה? האם 'רעך' נאמר רק בישראל? מהו תוקף איסור 'משום איבה'? האם יש להישען על דעת המאירי המרחיבה את המצווה לכל שאינם עובדי עבודה זרה?). יש להכיר בפשטות בתביעה הברורה העולה מן הפסוקים – לרבות הפסוקים המקבילים בשמות כג, המתייחסים במפורש לאסון המתרחש דווקא לשונאך – שלא להתעלם מאסון המתרחש לנגד עינינו. 

הציווי לא תוכל להתעלם מחייב קודם כול הכרה בחובת ההבטה, הלמידה וההקשבה. בשנת 1946, שנה בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כתב ג'ורג' אורוול כי "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד".2  בניגוד להתגייסות הרחבה למאבק להשבת החטופים, עריכת דיון נרחב ומעמיק במאורעות מלחמה ומשמעויותיה התגלתה כמעט כבלתי־אפשרית. בעיתונות הישראלית, כמו שטוענת איילה פנייבסקי, כמעט לא שמענו על מה שקורה לתושבי עזה, והתקשורת ככלל עצמה את עיניה ועזרה לציבור הישראלי כולו לעצום את עיניו יחד איתה – וממשיכה לעשות זאת גם כעת: "היא מתפקדת כמו רופא שמסתיר ממטופליו את חומרת מצבם, כדי שיוכלו למות מהר אך במצב רוח מרומם. אך הסרטן לא הולך לשום מקום. אם נדע עליו מוקדם, ואם יהיה בידינו כל המידע והנתונים הדרושים על מנת להילחם במחלה, אולי נצליח להציל את חיינו".3 עצימת העיניים הזו יצרה פערי ידע בין מי שקורא חדשות בחו"ל ובין תושבי הארץ – בין יהודים-ישראלים ובין יהודי הגולה, ובינינו ובין שאר העולם ככלל. "כל העיניים על עזה", הייתה הסיסמה שאפיינה רבות מן ההפגנות לעצירת המלחמה, כאילו עצם הראייה, המוכחשת על ידי רבים כל כך, עשויה להגן מעט. 

היעדר ידע על אודות מצבה האמיתי של עזה הופך אותנו לבורים יותר מהעולם כולו בכל הנוגע למה שהתרחש על ידינו ולא־רחוק מאיתנו. אנחנו עוצמים עיניים באופן ציבורי, שרק לא נדע. אנחנו בוחרים להיות בורים. הבורות בהתייחס לנעשה בעזה במהלך המלחמה כמו גם ההתעלמות מהתבססותן של מיליציות יהודיות אלימות ביהודה ושומרון איננה פעולה סבילה, ואי־הידיעה איננה פשוט היעדר. 

מחקרים שונים הצביעו על האקטיביות הנדרשת לשם יצירתה של התעלמות מוצלחת: מדובר בפעולה פרפורמטיבית ואקטיבית הנובעת מעומק הרצון, כך שהרצון לבורות יצליח להביס את התשוקה האנושית היסודית לידע. על אף שאין מדובר בתופעה חדשה לחלוטין – בספרו "מעבר לטוב ולרוע"4  כבר הצביע ניטשה על אותו זימון מרצון של בורות, אותה התגוננות יצרית והישרדותית של העצמי מפני ידע – נדמה כי במאבק שבין שני הכוחות, ברגע ההיסטורי הנוכחי, הפכה התשוקה להתעלם מהמתרחש לנפוצה במיוחד. הבנה זו של ההתעלמות ושל אי־הידיעה כאקט רצוני מלמדת כי כדי להתמודד עם תופעות של היעדר ידיעה אצל יחידים וחברות, אין די בהצבת המידע באופן גלוי (למשל כתבות, תחקירים, שלטי חוצות), אלא יש צורך להתמודד עם מנגנוני התשוקה הייחודיים המניעים את מעשה ההתעלמות האקטיבי.

במאמר הנוכחי איננו מעוניינים לעסוק במי שקוראים באופן מוצהר להרג חסר הבחנה של פלסטינים אלא בתופעה שניתן לכנותה "התעלמות-מתוך-צדיקות". זוהי צורה של התעלמות יהודית מאוד, הנובעת דווקא מההכרה במרכזיותם של ערכים הומניים במסורת היהודית ומחוויית הסבל והנרדפות היהודית אשר שיאה בשואה. דווקא עוצמתם הרגשית והמוסרית של ערכים אלו נתפסת כמכשול וכסכנה לעצם הקיום היהודי הנוכחי, שכדי לשרוד בתוך המרחב האלים שבתוכו הוא מצוי, מוכרח, באופן אקטיבי ממש, להתכחש לזעקות הסבל והכאב מסביבו כמו גם לזעקה העולה מתוכו. זוהי התעלמות-מתוך-צדיקות, מעין כהות הלב של התליין המסור, הפועל כמנגנון הגנה פסיכולוגי אך גם כמנגנון הצדקה פוליטי ומוסרי שנועד לאפשר את ההוצאה לפועל של המעשה הנכון מבלי להיכנע לגחמות רגשיות. דוגמה מזוקקת לבחירה הזו עלתה מפוסט שפרסמה בחודש יולי 2025 הרבנית אוריה מבורך (מבורך היא יועצת הלכה לענייני טוהרת המשפחה, מלמדת יהדות, מחשבה, מגדר ופילוסופיה במדרשת לינדנבאום ובמקומות נוספים; והעמדה שלה חשובה דווקא משום שאי־אפשר לקטלג אותה בנקל כאשת ימין קיצוני). בפוסט הזה, שזכה ליותר ממאתיים שיתופים, הסבירה מבורך מדוע היא אינה רוצה לדעת על המתרחש בעזה:

למה אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה.

אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה,

כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של ילדים בוכים בזמן שאבא שלהם נלקח מהם בכוח ומוכנס לכלא אחרי שאנס אותה.

אני לא מסתכלת על תמונות של קשישים רעבים בעזה,

כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של קשישה בוכייה לצד מיטת בנה השוכב בבית החולים עם שברים בגולגולת, לאחר שהנאנסת שלו הנחיתה לום על ראשו כדי להימלט מציפורניו.

אני לא מסתכלת על תמונות של נשים-בהריון רעבות בעזה,

כשם שהנאנסת לא צריכה להסתכל בתמונת אשתו ההריונית-והמפורקת-מבכי של האנס שלה, לאחר שגילתה שבעלה הוא בעצם טורף מיני.

אני לא מסתכלת על תמונות חפים-מפשע רעבים בעזה (וכן, אני מאמינה שבעזה יש גם חפים מפשע), כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על אינספור הודעות הווטסאפ שנשלחות בקבוצת הקהילה – 'איזה אנוכית היא. ומה יהיה עם המשפחה שלו עכשיו, מסכנים, הם לא אשמים'.

עצימת העיניים זקוקה לנימוק מוסרי, והשיתופים הרבים מעידים כי מבורך אכן קלעה לדעת רבים. הרטוריקה של הפוסט, הבנויה כסדרה של אנלוגיות שאמורות כביכול להיות מובנות מאליהן, בעייתית בהיבטים רבים, שרק לחלקם נתייחס כאן. ראשית, מבורך מדברת על תושבי עזה כאילו היו כולם אנס, ומתעלמת מכך שהמכות הניחתות על רצועת עזה נוחתות לא רק על גולגולותיהם של מבצעי הפשע, ולא עוד כדי להינצל מפשע העומד להתרחש, אלא בעיקר על שכניו של הפושע, בני משפחתו ואף על זרים גמורים – נשים, גברים, זקנים וטף שהקשר היחיד שלהם לפוגע הוא שהם מתגוררים באותה חלקת אדמה. התמונות שמבורך מסרבת לראות אינן של אם הבוכה על גופת בנה המחבל, אלא של אם הבוכה על בנה שנפגע באופן אגבי – גם לדעת ישראל ה'רשמית' – רק בשל סמיכותו, האקראית אך גם הבלתי־נמנעת, לפושע. נוסף על כך, בשונה מעונש שנפסק על פי דין, במלחמה עם תושבי עזה לא נקצבה מנת סבל, ולא ברור כלל מה אמור להיות הגבול של הלחימה: מתי זה יהיה יותר מדי? והרי, אם נעצום את העיניים, איך נדע מתי נחצים קווים מעבר ללחימה המוצדקת (בהנחה שגם מבורך עצמה, יש לקוות, מכירה בכך שעשוי להיות קו כזה)? על מי מוטלת האחריות והחובה כן לפקוח את העיניים? במדינה דמוקרטית המלחמה נעשית בשם כולנו, ואנחנו שותפים לה במישרין או בעקיפין; אם מבורך סבורה שעלינו לעצום את עינינו, איך נוכל להמשיך ולתמוך במלחמה שאת תוצאותיה איננו רוצים לראות?

כמו כן, לא ברור לחלוטין האם מבורך מצדיקה את עצימת העיניים שלה כאדם פרטי, או את זו של ישראל כולה כאומה? מי היא, על פי האנלוגיה שלה, נפגעת האונס? תושבי העוטף? הנרצחים? קרוביהם? כל עם ישראל? ומה בנוגע למי שכן מוכנים להישיר מבט ולהתבונן – וביניהם גם תושבי העוטף ומשפחות שכולות? האם – לשיטת מבורך – משהו לא בסדר איתם? ניתן גם להקשות עם אותה אנלוגיה מכיוון נוסף: אולי מוגזם לצפות מנאנסת לדאוג לרווחתם של קרובי האנס; אולם האם לא קיימת ציפייה כי בעת לקיחת הורה שביצע עבירה חמורה לבית הסוהר, יהיו שם רשויות הרווחה כדי לדאוג לחסרי הישע שנותרים לבד מאחור, ואשר הם אלו שישלמו את המחיר על מעשיו?

נוסף על כל זאת, האם איננו מפחדים מן ההדחקה שתתפוצץ בפנינו? עד מתי תוצדק עצימת העיניים? מה הגבול שלה? מה נאמר לילדינו – לא ידענו? אנחנו חווים רגע היסטורי של בורות מרצון, אי־ידיעה של אומה שלמה.

*

ר' שלמה אבן גבירול בספרו "תיקון מידות הנפש", כותב על מידת הרחמים, שהיא אחת המידות המיוחסות בתורה לקדוש ברוך הוא עצמו:

כל מה שיוכל האדם להשיג ולהתנהג בהן יש לו להשתדל בדבר, כגון שיהיה ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע וחטאה. וראוי לאדם החסיד שינהג בהם כפי יכולתו וכמו שרוצה האדם שירחמוהו בעת צורכו, כן ראוי לרחם למי שנצטרך אליו כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח): וזאת המדה, רוצה לומר, הרחמים, משובחת עד מאוד. והבורא יתברך חלק אותה לעבדיו הצדיקים והכירם בה […]. ובדברי שלמה עליו השלום מצוה על הרחמים והחנינה כמו שנאמר: הצל לקוחים למות (משלי כד, יא) וממעלת המדה הזאת אצל הבורא שהוא מתנהג בה עם כל ברואים כמו שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט).5 

בשער הבא, על מידת האכזריות, ר' שלמה אבן גבירול מוסיף וכותב כך:" אין המדה הזאת נמצאת באנשים צדיקים ולא בחשובים, אך תהיה במי שטבעם כדרך וכטבע הצבועים, כמו האריה שאינו מרחם ולא חונן, ואלה אשר נאמר בהם: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן". אותו אריה שזכה לשבחים כה רבים במלחמה האחרונה, ונעשה דימוי של קבע לחברה הישראלית, מוצג כאן מצידו השני, השלילי: האריה הוא אולי גיבור, אך הוא קודם כול חיית טרף אכזרית. הוא אינו מרחם ואינו חונן. עמים ההולכים בדרכיו הם עמים אכזריים שאינם נושאים פנים לזקנים, שטורפים ללא הבחנה וללא רחם, ומסיטים את המבט לנוכח מותם של זקנים וילדים.

כפי שעולה מן הניסוח של הרבנית מבורך – עצימת העיניים אינה אי־ראייה, אלא בחירה מודעת, מכוונת, לנהוג כמי שלא ראה. רש"י כותב על הפסוק: "לא תוכל להתעלם – לכבוש עינך כאלו אינך רואה אותו".ההתעלמות איננה עיוורון, אלא פעולה של התכחשות ומחיקה, הסטה אקטיבית של המבט ממה שהעין כבר ראתה – בדיוק בשל הרתיעה מהאחריות שתיפול על כתפי המתבונן באופן מיידי מעצם מעשה הראייה, מתביעת ההצלה. הטקסט של מבורך חושף בדרכו כי העיניים כבר ראו הכול: היא אינה מביטה בתמונות הילדים הרעבים, או של האם הבוכה על בנה, אבל כבר כשהיא כותבת, וכשאנחנו קוראים את דבריה, נוצרת שוב ושוב התמונה האיומה – של הילדים הרעבים, של האם הבוכה. גם היא יודעת שהם שם: שיש רעב בעזה, שיש אימהות בוכות. אבל היא אינה מוכנה לראות.

זהו בדיוק הרגע שהאיסור "לא תתעלם" מתייחס אליו. זוהי אותה עשירית השנייה, רגע קצרצר שבו העין, אולי חרף רצונה, ראתה את האסון, שבו האוזן בכל זאת שמעה את זעקות האימה והכאב. החיוב ההלכתי מפציע מייד עם הסטת המבט, ומשית אחריות על מי שכבר ראה לשבריר שנייה, ויודע. הוא תובע מן האדם, עובר האורח שנחשף לא תמיד מרצונו לנזקקות כלשהי, לפעול עבור מי שזקוק לו כעת, עכשיו. זו פעולה שאי־אפשר לדחות אותה למועד נוח יותר. היא נכפית על האדם 'הר כגיגית', מתוך מאורעות חייו, מתוך הדרך שבה הלך.

*

במקרא, עצימת עיניים ופקיחתן הן פעולות תיאולוגיות, התלויות באמונה ובקשר עם אלוהים: כך לדוגמה אלוהים פוקח את עיניה של הגר: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט), ודרשו חז"ל: "הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם" (בראשית רבה נ"ג).

במידה מסוימת ראייה היא לעולם סלקטיבית. התמקדות העין באובייקט מסוים כרוכה בטשטוש אובייקטים אחרים. ואומנם ניתן אולי לומר כי העיוורון המוחלט, האלים, הסירוב להתבונן בזוועות המתרחשות בעזה, נובעים מהתמקדות יתר של העין בזוועות שנחתו עלינו ביום הנורא של השבעה באוקטובר. למעשה, נדמה שזו הטענה שחוזרת שוב ושוב בקרב אלו שאינם מצדיקים אידאולוגית הרג והרס חסרי הבחנה ברצועה, ובכל זאת מסרבים להתבונן בעיניים פקוחות במתרחש. מדובר בטענה כמעט פיזיולוגית: בעידן של גודש זוועה ושל פורנוגרפיית טבח (תופעה שהחלה עם סרטוני היוטיוב המחרידים של דאעש ומאז רק הולכת ומתפשטת בכל המרחב), העין איננה מסוגלת להביט ביותר ממוקד זוועות אחד. כלומר, העין המכוסה, המסיבה את המבט, היא אותה עין הפקוחה לרווחה באימה. ממילא, טמונה בכך גם האשמה מרה כלפי כל אלו המתחלחלים לנוכח זוועות עזה: הזדעזעותכם מהמתחולל שם איננה אלא הרְאָיָה שהסבתם את המבט מסבל בני עמכם.

כיצד ניתן לשכנע מישהו שעצימת העיניים כלפי אסון המתחולל כה קרוב, כעת, ברגע זה ממש, אפילו לאויבינו המרים ביותר, תתגולל עלינו באופן חמור שבעתיים ביום מן הימים? כיצד ניתן לפקוח את העיניים של אלו הקרובים אלינו ביותר, אשר אינם מבחינים בכך שגם אנו, ולא רק אויביהם, עלולים שלא להיות מסוגלים יותר לחיות על פיסת האדמה הקטנה הזו שבין הנהר לים, כאשר אדמתה ספוגה בדמים ועוול כה רב מנשוא? כיצד ניתן לפקוח את העיניים לכך שסבלו של ילד קטן חומק מכל הבחנה בין 'אנחנו' ל'הם', בין סבלנו לסבלם, או גובר עליה? כיצד מבעד לדמי אחינו הזועקים מן האדמה, ניתן לשמוע גם את זעקות בני עם אחר, אשר דמיהם נשפכים על האדמה, וזעקתם עולה לשמיים?

וירא בלק [במדבר כב, ב]. נוח לרשעים שיהיו סומין, שעיניהן מביאים מארה לעולם: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל', 'ויראו בני האלהים את בנות האדם', וכתיב 'וירא חם אבי כנען', וכתיב 'ויראו אותה שרי פרעה', וכתיב 'וירא עשו כי רעות בנות כנען', וכתיב 'וירא אותה שכם בן חמור' וכן 'וירא בלק'. עליהם נאמר תחשכנה עיניהם מראות. אבל צדיקים יראו וישמחו: 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים' וגו' 'וישא עיניו וירא והנה גמלים באים', 'וירא את המקום מרחוק', 'וירא והנה איל', 'וירא והנה באר בשדה', 'וירא בסבלותם', 'וירא פינחס בן אלעזר'.6 

אכן, יש ראיות המביאות טובה ויש המביאות מארה. אנו חיים בעידן של ויזואליות אינסופית כמעט – ניתן לראות לפרטי פרטים זוועות המתרחשות בכל עבר – והתיעודים מוסיפים להסתובב ולדפוק על דלתי עינינו בערוצי המדיה השונים. בעידן כזה, סלקטיביות מסוימת איננה אפשרות אלא הכרח מעשי ובריאותי ממש. הגודש והנגישות של המראות הופכים אותנו לסובייקטים שנאלצים להכריע ללא הרף מה לראות, ואיך, וגם כמה. התבוננות חוזרת בסרטוני הזוועה מהשבעה באוקטובר עלולה לא רק להגביר את כאבנו על הנפגעים (כפי שממשלת ישראל כנראה מקווה בכל אימת שהיא משדרת אותם למדינאים מחו"ל), אלא גם להפיח גחלים ברגש הנקם – ודומה שזו מטרתה, עבור רבים. התבוננות כזו מביאה מארה למקום. לעומת זאת, אברהם נושא את עיניו מכאבו הפיזי ומכניס אורחים; מסיט את מבטו מן הסכין המונפת מעל בנו, ורואה איל נאחז בסבך; משה יוצא מארמונו של מלך מצרים ורואה בסבלות אחיו העבדים.

 *

אל מול הראייה המוגבלת שלנו עומדת ראייתו של אלוהים, אשר עיניו משוטטות בכל הארץ. הדברים נכונים במיוחד בארץ ישראל, שעליה נאמר "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים ח', ז). דרשו חכמים: מאי 'דורש אותה'? מדקדק במעשי יושביה.7  כפי שאנו מזכירים בתפילת ראש השנה, ראייתו המוחלטת של אלוהים היא שמביאה לכך שהוא שם את עיניו על כל ברייה וברייה: 

אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם. וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם […] כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדֶךָ. וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ. הַכֹּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. צוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ.8

ביום הזיכרון – ראש השנה – אלוהים פוקד ומונה וסופר נפש כל חי, ומעביר ראשון ראשון, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, כל אדם לבדו, בפני עצמו, גבר או אישה, קטן או גדול, יהודי או ערבי. וכאשר נכנסים לפניו התינוקות והילדים והזקנים והנשים והגברים שחיים בעזה בדחק ובמחסור ובעוני, עומד לפניו קטגור ואומר – את אלו הכנס כאחד, שאין חפים מפשע בעזה, וכולם בני מוות, או נזק אגבי, או אויבים לעתיד, בחר לך משלך איזה תירוץ שתרצה, רק אל תיתן עיניך בפרצופיהם השונים זה מזה. מייד באה כנגדו התורה ועומדת בפני הקדוש ברוך הוא כסנגור וצועקת ובוכה:

מאי דכתיב 'כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם', לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק. אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו.9  

כמו ידעו חכמים ברוח קודשם שיהודים עתידים לעמוד בסוף כל הדורות ולומר שיש להסב את העיניים ממותם של ילדים מבניו של ישמעאל, שכן חזקה שיגדלו אלו ויבקשו להמית את בניו של יצחק, ועל כן נתנו כבר תשובה בפיו של מלך מלכי המלכים: עכשיו מהו, צדיק או רשע, חף מפשע או מחבל שרצח בידיו? לפי מעשיו של עכשיו אני דן, שכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

 *

הקב"ה דן "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו", ובדומה לכך גם הדיין מצווה לדון לפי מה שעיניו רואות. אי־אפשר לחרוץ גורלות מבלי להביט. עשיית דין בעיניים מכוסות היא בהכרח עיוות דין, ומהפֶכֶת את הצדק לפשע. ואולם, פקיחת העיניים וההתבוננות חייבות להיות קונקרטיות, בזמן הווה, לא על בסיס פשעים שביצעו אחרים, ולא על בסיס פשעים עתידיים. 

אם נרצה ואם לא נרצה, במדינה דמוקרטית כולנו דיינים. השלטון פועל בשליחותנו, מכוח בחירתנו, וכך גם הצבא, המוציא מן הכוח אל הפועל את גזרות הממשלה ומכריע מי לחיים ומי למוות, מי לחסד ומי לשבט. אברהם יהושע השל כתב במאמר משנת 1966 את הדברים הבאים באשר למלחמת וייטנאם:

מה שנעשה על ידי הממשלה שלנו נעשה בשמנו. […] המחשבה שאני חי חיים של שלום ואי־אלימות מתגלה כחלום, כאשליה. במציאות, החיים שלי הם סיוטי לילה. אני מעורב אישית בסבלם של האנשים שנפצעו בקרב, בחזית ובכפרים, במשלוח חומרי נפץ ובהפעלת הרובים. למרות שאני חי בחלום, בעודי חירש לזעקה הרחוקה של היתומים והגידמים, אני יודע שהיושרה שלי עצמי נכרתה באותו טבח בחברה חופשית, כולם מעורבים במה שחלק מבצעים. חלק אשמים, כולם אחראים.10  

דברים אלו, שנכתבו בהקשר למעורבותו של אזרח יהודי לגבי מדיניותה של ממשלת ארצות הברית בווייטנאם, נכונים על אחת כמה וכמה בהקשר למעורבותנו שלנו במדיניות המלחמה הישראלית בעזה. ואף אם ניתן להקל באחריותם של פרטים (שהרי קשה לומר שכל אדם יחיד אחראי לכל פעולה שלטונית או לכל מעשה של חייל יחיד), ברור כי כקולקטיב, הממשלה והצבא פועלים בשליחותנו, וממילא כקולקטיב, כולנו דיינים וכולנו תליינים. הצדק – אם נותר עוד משהו מן המילה הזו בהתייחס למתרחש במרחב בין הנהר לים – זה אשר חייב היה להיעשות, נעשה בשמנו. וכך גם העוול, הפשע, הרצח. הכול בשליחותנו, הכול בשמנו. כדיינים וכמוציאים לפועל, חייבים כולנו לראות בכל רגע ורגע.

***

ואולם, אומרים הקוראים לעצימת העיניים: קשה מאוד לעשות צדק בזמן שתינוקות רעבים צורחים את נשמתם. עשיית צדק מחייבת קור רוח ומחשבה נקייה וצלולה. חלקי גופות, עיני זקנים מלאות ייאוש, נהמות אימהות על יקיריהם, ילדים קטנים משוטטים בעיי חורבות, משפחות חרבות הנמקות באוהלים מטים לנפול בימות קרה וחמה תחת הדי הפצצות – כל אלו יכולים להפריע לדיין למלא את שדה הראייה שלו בפרטים מטרידים. הם עלולים לשבש את המחשבה, להכביד על היד ולעורר את הלב.

בשנת 1946 כתב הרב שרגא הכהן רוזנברג (1958-1861, רב קהילה ואב"ד בהונגריה ובקליבלנד ארה"ב) את הדברים הבאים:  

היוונים ציירו [את] האלהות של צדק בדמות אשה במטפחת על עיניה שלא תראה בעלי הדינים בעת ששוקלים מענותם במאזני המשפט, כדי להוציא לאור דינם. אכן לא כן מדת תורתנו הקדושה, אם גם אנחנו נצטוונו שלא להטות משפט גבר ולא להדר פני גדול או דל בריבם, אכן גם הדיין שדן דין אמת לאמיתו ישווה לנגדו מדת החסד בעת יחרוץ משפט. וגם בהרשיעו את הרשע אל ישכח כי רעהו עומד לפניו שמחוייב לאהוב אותו כנפשו, ועל כן אמרו חכמינו ז"ל "שאין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג ולא מי שאין לו בנים מפני שהדיין צריך להיות רחמן" (סנהדרין ל"ו), וגם על הנדון במיתת בי"ד נאמר הקרא ואהבת לרעך כמוך […] על כן אמרו רז"ל סומא פסול להיות דיין כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והשופט אל ישב לשפוט בעיניים סגורות כי מחייב לראות מקור הדברים והעניינים ולשקול מעשה בעלי הדינים במאזני החסד והאמת, הן הנה המדות של הדיין השופט בצדק.11

תפיסת הצדק היהודית, לפי הרב רוזנברג, היא כזו שמישירה מבט לאנושיות של הנידונים, כולל הנידונים למוות: הצדק איננו הכרעה מופשטת, טהורה, וגם איננו מובחן מן הרגש: מאזני האמת מעורבבים עם מאזני החסד, שכן על הדיין להיות רחמן. המשפט "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" מתפרש כאן לא לקולא, כלומר כהכרה במוגבלותו של הדיין, אלא כתביעה מוסרית מחמירה לעַרֵב רחמים בדין. רחמים מחייבים כי הדיין יגזור את דינם של הנידונים – כולל כאלו שהתחייבו במיתה על פשעים חמורים ביותר, כאשר עיניו פקוחות ומתבוננות בהם. זוהי חובה מתסכלת מבחינה רגשית וגם בעייתית מבחינה מוסרית: ההבטה באנושיותו של הנידון למוות עלולה להקשות את ביצוע גזר הדיןועירוב שיקולים נוספים. העיניים-הפקוחות-תמיד של הדיין היהודי מועמדות בניגוד לתפיסת הצדק היוונית-מערבית; שם, כפי שטוען הרב רוזנברג, מוצגת אלת הצדק (תמיס היוונית או יוסטיציה הרומית) כאשר עיניה מכוסות.

ואולם, כפי שכתב דזמונד מנדרסון,12  תיאור זה של אלת הצדק היוונית-רומית כמכוסת עיניים מופיע לראשונה רק במאה ה־15 ואיננו מצוי במקורות הקלאסיים. הופעת אלת הצדק בעיניים מכוסות נדמית בתחילה לא כניסיון לאידיאליזציה של המשפט כצדק עיוור אלא דווקא כביקורת נוקבת על האלימות חסרת הגבולות המתרחשת בחסות הצדק – המתעלם מן הסבל והכאב הנגרמים בשמו.  

ציור זה של פיטר ברויגל האב צדק משנת 1559 מספקת תיאור מוחשי של הזוועות הנגרמות כאשר עיני הצדק מכוסות: אחד נתלה מרגליו וידיו בתנוחה משונה; שני מושקה בנוזל לתוך גרונו בעודו כבול לקורה וחסר יכולת לזוז; אדם שלישי כורע על ברכיו שניות ספורות לפני שראשו יותז. אם מתבוננים אל החלק העליון של התמונה, המצב רק הולך ומחריף: פרשים לאין־קץ צועדים אל עבר האופק, וצלבים ועמודי תלייה ממלאים את קו הרקיע. על רקע הכאוטיות של האכזריות, בולטת דמותה של אלת הצדק במרכז החלק התחתון של הציור, עומדת בגאון ופוסקת את דינה כשעיניה מכוסות.

פקיחת העיניים והחובה לערב חסד ורחמים בעת עשיית הצדק ממילא אינן מבקשות לבטל את הצד האלים של המשפט או את עצם האפשרות להטיל ענישה צודקת. בדומה לכך, גם החובה שלא להסיר את המבט הקיימת באיסור "לא תתעלם" איננה מכתיבה באופן מיידי את דרכי הפעולה הבאות. בדברינו כאן נמנענו במתכוון מלעסוק בשאלת הלגיטימיות של המלחמה בעזה – בימיה המוקדמים או כעת כעבור שנתיים ימים. אנו מוכנים לצאת מנקודת הנחה כי במקרים מסוימים מלחמה, כמו חריצת דין, היא פעולה הכרחית ומוסרית; וכי פגיעה אנושה במרצחים ובשולחיהם שטבחו ללא רחם בחפים מפשע ביישובי העוטף אינה רק מוצדקת אלא הכרחית. אם נחזור למשל של מבורך שעימו פתחנו את הדברים, השאלה איננה האם אונס הוא לגיטימי, וגם לא האם יש להעניש על אונס בתקיפות – אלא האם ניתן להוציא אל הפועל עונש צודק כאשר העיניים עצומות? האם מותר לנו להמשיך בחיינו, או להתרכז אך ורק בכאבם של החפים מפשע מקרבנו שנטבחו מבלי להתבונן בחפים מפשע הרבים לאין־ספור שנפגעים כתוצאה מהעונש שבחרנו להשית על אויבנו?

מדרש תהלים דורש את הפסוק "פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" כביטוי לעמדתו הנפשית של דוד המלך לאחר שחטא. הצלתו של דוד, לפי המדרש, נובעת מכך שהוא איננו מוכן להסב את עיניו מן העוון שחולֵל בידיו: 

ולבי חלל בקרבי (תהלים קט כב), מיכן אתה למד שכל מי שיודע שחטא, ומתפלל על החטא, ומתיירא ממנו, ונושא ונותן עם הקב"ה, שהקב"ה מוחל לו, וכל מי שהוא חוטא ושואפה ברגליו, ומעבירה כנגד עיניו, הקב"ה מבקשה הימנו, שנאמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט ו), אותן שדועכין את העון בעקביהם, וכן משל הדיוט אומר עקרבא דמית לגמלא ושואפה בעוקבא, אמר לו חייך עד קדקדך הוא מטי, כך כל המעביר עונו מנגד עיניו, הקב"ה פורע לו, וכל המתפחד ממנו, הקב"ה מוחל לו, לכך נאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.13 

אנו חיים בימים שבהם טיוח עוונות נתפס כהכרח: כל ניסיון להתבונן בפשעים שבוצעו נתפס כאיום ישיר על ביטחון האומה. כמו אותו חוטא שהמדרש מבקר בחריפות, אנו מבקשים לרמוס ברגלינו את הפשעים, לקבור אותם עמוק בעפר, אולם הפשע מסרב להיעלם. בניגוד לאינטואיציית ההישרדות המיידית של החוטא המבקש להעביר את הפשע, רק הצבתו הגלויה לנוכח העיניים יכולה להביא למחילה. 

יותר מדי זמן אנו בוחרים שלא לראות, אולם עצימת העיניים איננה מסלקת את הדברים, אלא רק תביא לכך שהם יחריפו את השבר ויעצימו את השנאה והנקמה. וגם אם אנו מתעקשים שלא לראות, עיני ה' אלוהינו משוטטות תמיד, בוחנות את כל הנעשה על פני הארץ מראשית השנה ועד אחריתה, ואוזניו שומעות את כל זעקות הכאב של אלו שנענשים על לא עוול בכפם, אפילו זעקות העולות מסדום, כידוע.14