כשהייתי בן עשרים הקמתי להקת רוק, מהסיבות הרגילות: בחורה שריסקה לי את הלב, צורך תגובתי להקיף את עצמי בחברים-גברים אפופי קנאביס עם אטימות רגשית ושמיעה אבסולוטית, ועוד. במרוצת העשור הבא, נראה לי בלתי מזיק ואפילו מועיל להתרוצץ בין במות עם להקת הדיסקו המשיחי שלי, "עמנואל והכיסופים", ולבצע שירים על תחיית המתים ועל מלחמת גוג ומגוג, ומערכונים על סקילת יבוסים ועל משיח רובוטי, על רקע תפאורות בומבסטיות של בית המקדש השלישי בחלל או של דיסקוטק בכותל. ואז קרה לנו האסון הכי גדול שיכול לקרות לאמן: הפנטזיות שלנו הפכו למציאות. מלחמת גוג ומגוג התחילה, מדינה שלמה השתכנעה שאנחנו באירוע גאולי, וילידי הארץ החלו להיסקל בפצצות על ידי רובוטים חסרי אבחנה.

ואף על פי כן, סירבתי לשנות את הדיסקט. הוספתי ללכת לנוכחות מגינה ביום, ולחדרי החזרות בלילה. להיאבק בטרור כאילו אין רוקנרול, ולעשות רוקנרול כאילו אין טרור. ההופעות נעשו פומפוזיות ויקרות יותר ויותר, הקהל התמעט והלך כי למי יש כוח למותרות כאלה בעידן הסטרא-אחרא, והאלגוריות נעשו מובנות פחות, גם לי עצמי. הקץ הסופי הקיץ כשהופעת השקת האלבום השני שלנו, שאליה התכוננו במשך חודשים, בוטלה בפתאומיות כשפצחה המערכה האיראנית. בעל האולם, שהפסיד אלפי שקלים, התקשר אליי באקסטזה. "עזוב אחי, זה רגע היסטורי," ליהג באוזניי, "אנחנו צריכים להודות לאלוהים שאנחנו נוכחים בו."

את הימים ההיסטוריים הבאים ביליתי בנדודים חוזרים בין האמבטיה למקלט, מתוך ייאוש טוטאלי שעכשיו אני מתבייש בו מאוד. זהו, הפור נפל, חשבתי לעצמי ברחמים עצמיים אינסופיים שיכולים להיות רק למי שחיל האוויר טרם שיטח את האמבטיה שלו, אין טעם לאהבה, אין טעם למוזיקה, אין טעם לחיים. וכמו שקורה לעתים במצבים כאלה, שבהם מתכווצים בחזרה לגיל 14, שבתי וחזרתי לשמוע פאנק – שיתרונו הגדול הוא שאין בו לא אלגוריות ולא מדע בדיוני ולא חייזרים ולא רובוטים, אלא תיאור מריר וישיר של מציאות שבשלב זה אי אפשר להימלט ממנה. ומן הסתם הייתי יושב באמבטיה שלי עד עצם הרגע הזה ממש, מתעלל בדוד המים ובעורי הענוג וגורם לאוזניי נזק חסר תקנה, אלמלא חברה יקרה, שעכשיו מרצה את עונש מאסרה בגין סירובה לקחת חלק במלחמת השמד, שלחה לי את האלבום "קטב מלכות" של בנות חשך, שעל אודותיו אכתוב כאן. וכשנתעמעמו פעימותיו האחרונות, קמתי על רגליי, התעטפתי במגבת ונרשמתי לשבת נוכחות מגינה בכפר הבדואי ראס-אל-עין עם בני אברהם, כיוון שעד שהתיאולוגיה הגינזבורגית לא תשתלט על ברווזוני הגומי, אי אפשר להילחם בכיבוש מהאמבטיה.

יצירה מוזיקלית לנוכח עוולה דכאנית היא פעולה פוליטית. השאלה "מה הטעם ליצור כשיש רצח-עם" מקורה בקרקור המתכת המטריאליסטי של חיית הברזל הקפיטליסטית, שרואה במוזיקה סם אסקפיסטי לפריווילגים מנותקים ולא כוח פוליטי רוחני רב-עוצמה המכתיב פעולות מוסריות, חיוביות או הרסניות. יאסון גייס מוזיקאי לצבא הארגונאוטים, דוד כונן מונרכיה באמצעות כינור. המאבק למען צדק ושוויון, וכנגדם, איננו סרט אילם: תנועתו ומאורותיו מלווים בצליליהם של דמויות כנינה סימון, ויקטור חרה או ג'ו עמר מחד, וג'וני רבל או אנסמבל פוצ'ונבו (להקת הבית של קים ג'ונג איל) מאידך.

לנוכח טבח עזה, הוא טבח הנקמה על טבח השבעה באוקטובר (כאדם שכל יקיצה לפני אחת-עשרה היא בשבילו היא עינוי בל יתואר, יש לי חיבת מה לשם "מלחמת התקומה"), נצפו עד כה תגובות מוזיקליות ישראליות מארבעה מינים. הראשון (הלולב?), הצהרות הנקמה הג'ינגיס-מאניות: קסטות "חוזרים לגוש קטיף" של חנן בן-ארי ונרקיס; "חרבו דרבו" (שמפי עדים מהימנים שמעתי כי יועד לכתחילה להצטלם בשטחים ולכלול רובי סער אמיתיים!); וראיונות הפוליצר עם קובי פרץ, מוקי, עידן רייכל, עידן עמדי ועוד כהנה וכהנא שקראו לכתוש ולחסל ולהרוג ולאבד, שרק על הנזק הרב-דורי שגרמו לזמר העברי שמור להם מדור בהאג (לפרץ היו בניינטיז גם שני שירים סבבה). ואפרופו האג, ייתכן שאף שמדובר בסוג התגובות המוזיקליות המחליא ביותר, אפשר שדווקא הוא יתרום את חלקו למשפט-צדק של העוולות, שנאמר: צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, "אחרים" כתיב, אינם אלא המקצצים בנטיעות.

המין השני (ההדס?) של תגובות הוא שירי ההכחשה ("עם ישראל חי", "עוד יותר טוב" בגרסת שאולוב) שלמרבה הפדיחה הפך למזוהה מכל עם המחנה האמוני בישראל, למרות שמסופקני אם היו מנחמים את אברהם, איוב או כל מאמין שמתמודד ביושרה עם הקטסטרופה והכאב של הבריאה האלוהית. בתרגום השבעים "בנות יענה" מתורגמות ל"סירנות", ואכן להמנונים אלו של טמינת הראש בחול יש כוח משיכה עוצמתי, שאינו מוגבל כלל לציבור הימני/אמוני – רוב המוזיקה סביבנו היא מוזיקה של הכחשה, והמרחק בין "זה בלתי נסבל אבל סובלים" של נונו ובין "עוד יותר טוב" של שאולוב אינו גדול כפי שהיינו מקווים, ועל כך בהמשך.

המין השלישי (הערבה?) הוא שירי האבל על מה שהיה ואבד בשבעה באוקטובר – ובכלל זה שירי הכאב על הפקרת החטופים, שהרי פוגרום השבעה באוקטובר הוא אירוע מתמשך כל עוד לא הושבו כל החטופים לביתם (ומכיוון שכך, כל טרפוד עסקה הוא הארכה פעילה של השבעה האוקטובר). זהו הטווח העצום שמשתרע בין יובל רפאל לפנינה רוזנבלום, והוא כולל גם שירים שאינם שירי מחאה, וזה לגיטימי לחלוטין (מלבד השירים העוסקים בחטופים, שהם בהגדרתם שירי מחאה). מאידך, מבאס (אך אולי לא לחלוטין מפתיע) לשמוע את נונו – קול של דור, הטרובדורית הרהוטה של הליברליות התל-אביבית, וללא-ספק הכישרון הגאוני בפופ הישראלי מזה עשורים – מתכנסת בכמיהה לעולם פושר ונטול ערך מוסרי ("מדמיינת עולם מישורי/ בלי ענן ובלי חושך, טובים או רעים"), תבוסתנות שגרועה משתיקה. בטרם המלחמה היה ההייפר-פופ שלה, בעברית הפואטית/מאונגלזת והכה ייחודית שלה, הקול הצלול של הכמיהה לקוסמופוליטיות ולאוניברסליות; מה נותר מכל זה בישראל המצורעת, המשוסעת והמושחתת של המלחמה? "שחררו אותי, תנו לי לשכב על הספה עם מגבת", "פאקינג איזו ארץ מורכבת", "תנו לגדול בשקט". רצח-העם באמת מאוד לא-נעים גם עבור העם המרצח, אך אין די באי-נעימות כשלעצמה.

וישנה גם סיבה רביעית (כמאמר המשורר) לנגן ניגונים בעת הזו, ואפשר שהיא הסיבה הראויה היחידה שנותרה. נדירים כאתרוגים קלברזיים הם אותם מוזיקאים שמתקוממים וזועקים כנגד הזוועות המחליאות שצה"ל מבצע בפקודת הממשלה – מניעת הסיוע וההרעבה, הטבח ההמוני מהעננים במשפחות שלמות, הירי במבקשי הסיוע, הרס התשתיות והבתים הטוטאלי, החזקת שבויים ללא משפט, ולצד כל זאת הטיהור האתני בגדה המערבית. בכל זאת ראוי להביא כאן מקצת משמותיהם של המתנגדים המפורשים למלחמה, ממקומם, על פי רוב, בשולי השוליים של האינדי, היכן שחוש ביקורת עדיין אינו טעם לפגם. בראש ובראשונה האי-פי של אליק הרפז "ג'ואיש בראד'ר", קאלט מובהק שהוא הצהרת אנושיות קורעת/שבורת לב. שי טרא ליטמן ("החזון היהודי"), זאב טנא ("ז' באוקטובר"), פרנד זון ("הטריק"), דנה זי ("די כבר מלחמה" – שיר פופ מושלם ואולי מה שנונו הייתה עושה לו הייתה בה, לצד המהפכנות, גם רדיקליות) מתמקדים בעיקר בנזק ההיקפי שהמלחמה גורמת לחברה הישראלית. ביקורת על פשעי המלחמה כלפי הפלסטינים, מרומזת יותר או פחות, אפשר למצוא באלבום החדש של דניאל דור, בלייבל "תרשיש" שמחויבותו לרידקליות מוכחת; באלבומיהם של חתולה נבלה ("אי אפשר לראות דגל לבן בעיניים אדומות מדם"), פיי שפירו (שלא חוששת להציגם באופן גרפי בקליפ לשירה "Even"), ובשיריהם המולחנים של המשוררים עמוס נוי (באלבומם החדש של "הפה והטלפים": "כאן סיפורנו תם/ בתום השבח וקריאות נקם… יזכור בזעזוע איך הבאנו/ על ילדים חפים מפשע את מותם"), קולקטיב "ההורים" ובכללו אמיר מנשהוף, עופר טיסר ושהם סכנה מנלה ("חזן פיזר זרחן בעזה"), וכן הח"מ עם עמנואל והכיסופים (בעיקר בהופעות עלילתיות, שבמרכזן מקווה עקוב מדם במלחמת כיבוש מיקרונזיה, או בתחייתו של דיבוק-אנטיוכוס והשתלטותו על עם ישראל). זוהי כמובן רשימה חלקית של מה שזכיתי שיגיע לאוזניי, ותפקידה, בראש ובראשונה, לנסוך השראה במי שמסורים למאבק בעוולות הללו.

מעל כל אלו מזדהר אלבום הבכורה של להקת בנות חשך, "קטב מלכות", שהוא לא רק מופת של מחאה צלולה ואמיצה אלא הישג אמנותי מושלם, כיפי ואינטליגנטי. בנות חשך הוא קוורטט חיפאי המורכב מיהלי אגאי (שירה, גיטרה), דבורה רבקה'ש (שירה, בס), יוני פומרצ'וק (תופים) ואש אהרונוביץ' (קלרינט). רובן ככולן על הרצף הקווירי, רובן ככולן סרבניות מצפון שהדיו על צו הגיוס הראשון שלהן טרם יבש. על פי הגדרתן שלהן, "בנות חשך" היא "להקת הפאנק-אימו מפלסטין '48/כנען/ישראהל", וכותרת המשנה של אלבומן הראשון היא "סוגיות קוויריות פוסט-יהודיות על המלכות, הניכור וההתנגדות". בטווח המפוקפק שבין פאראמור לרסלינג המוקשים הם אינסופיים, ובכל זאת, "בנות חשך" הצליחו בכשרונן הגדול להתעלות עליהם ולנסח משהו יפה, ועליו בעצם אני מבקש לכתוב.

ובכן הייתי טוען ש"קטב מלכות" הוא אלבום פאנק שמתרחש בבית המדרש; וכשאני אומר בית מדרש, אני מדמיין למעשה גשושית תת קרקעית סודית וטחובה בבטן האדמה, בשם, נגיד, פומבדיתא או סורא, המעוז האחרון שאליו לא חלחלו נהרות הדם שמציפים את הארץ כולה. ובתוכו מפכים חרישית מיתרי מתכת חבולים, ריף גיטרה קבוע של שש שמיניות שהוא בעת ובעונה אחת קינה נוגה ומינימליסטית מאוד ונחמה נחושה, המנונית כמעט.

ולפתע כביכול מזדהר אור עמום, כשנשמע קול שאי אפשר לטעות בנעבעכיות שלו: תלמיד חכם, מבית המדרש של רבי ישמעאל או רבי עקיבא, שאיכשהו התעורר לחיים בבטן האדמה בתור קווירית חיפאית במחלצות דראג שמתקתקת מדרשי הלכה. "קרא – ויהרוג מלכים אדירים – מאי קמשמע לן [מה אנו למדים מכך]"? שאלה טובה, האמת. מה אנו אמורים ללמוד מכך שמדי שבת בבוקר, בין הוואפל-תות לויסוצקי, אנחנו מדלקמים את תהילים קל"ו ומודים לאלוהים על כך שהוא משמיד מלכים באופן סדרתי? וכשמאחורי הגיטרה מבליח קלרינט, מכפיל ומגייר אותה, הקול האברכי האנדרוגני מתעצם בזעקה מחוספסת: "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם – מאי קמשמע לן? מה אפשר ללמוד ממשפט המלך, שבו שמואל מזהיר את העם מן הזעקה שהם עתידים לזעוק כנגד המלך שהם בחרו לעצמם? " והקול ממשיך, לעוד ועוד מובאות תנ"כיות שמתנגדות למשטרים רודניים: משל יותם, רחבעם, אחשוורוש… ובינתיים התופים והגיטרה מתפרעים ומאיצים, ובית המדרש כבר פחות מרגיש כמו גשושית תת-קרקעית ויותר כמו המרתף המטונף של איאן קרטיס או של להקת פוגאזי, כל הגמרות והמשניות עוד שם אבל הן מלאות אבק וחלודה. עד שהכול מתפוצץ לצרחת הנפקא מינה, הפואנטה הסופית: "הוו מתפללים לקטב מלכות, שתחת מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

הדרשה הזאת, שממנה לקוח שם האלבום, היא הצהרת הכוונות התיאולוגית של בנות חשך. במסכת אבות כתוב – "חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". חנינא, כמו יורשו האנגלוסקסי תומאס הובס, אומר שהמצב האנושי הטבעי הוא מלחמת כל בכל, והמלכות – מוסדות השלטון – היא שמונעת מהחזקים לרדות בחלשים. אז הוא אומר, כמו שאומרים – האט ער געזאגט! הרי הוא בעצמו היה סגן כהנים, חלק מהממסד המושחת. לדעת בנות חשך, דווקא תחת מוראם של מוסדות השלטון, מתרחשת מלחמת הכל-בכל (יהודים בפלסטינים, יהודים ביהודים ופלסטינים בפלסטינים), שהשלטון מטפח במטרה לבצר את אחיזתו. תחיית המתים של החכמים מוצאת אותם בהלך רוח אנרכיסטי מאי-פעם.

אחרי ההצהרה הזאת מגיע רצף שירי מחאה נוקבים, שלא שמעתי שום דבר שבכלל מתקרב אליהם מראשית המלחמה ועד קצה המדומה. הליריקה והשירה, פרי עטן של הפרפורמיות-משוררות אגאי ורבקה'ש, שתיהן מחרישות אוזניים כמו מעמד הר סיני, ממש כמו שציווה הנביא "שמעו שמוע ואל תבינו", עד שלפתע נאמרת איזו שורה בעדינות אין קץ שסוחטת את הנשמה ומזכירה שהמרד הצודק הזה נגזר כתוצאה מעוול נוראי כלפי ילדים. "אלוהים יודע מה" הוא כתב אישום חריף נגד צה"ל, שמשתתף באופן פעיל בהרס הקהילות בגדה המערבית ומחריב את עזה; "נקמה" הוא לגלוג כלייזמרי על הצדקות הימין (והמרכז. טוב, גם רוב השמאל) למלחמה; "מתרוממים" מגנה את ה"הומו נורמטיביות" של הישראליות המחוילת: כשהקוויריות מנוטרלת ממטענה הרדיקלי, חיילים מתרוצצים בין מופעי דראג לירי המוני בחאן יונס ולא מבינים איפה הבעיה. "במאבק" הוא חידוש פאנקיסטי להמנונו של המשורר היידי דוד אדלשטט, שניסיונותיו המרים בפוגרומים ברוסיה ובסנדאות יזע בסינסינטי הובילו אותו אל חיק האנרכיזם. בנות חשך חוברות כאן למסורת מוזיקלית ששבה אל היידיש מתוך ביקורת פוסט-ציונית, ושאת ביטוייה אפשר למצוא באלבום האוסף הפרו-פלסטיני "לידער מיט פאלעסטינע" שיצא השנה בברלין. "פיל בחנות חרסינה" הוא שיר חריג באלבום שבו הפוליטי מתמזג באישי: פואמה עדינה ונואשת, שבה הדוברת חשה עצמה כ"פיל בחנות חרסינה" שלא מצליחה להחזיק מעמד על המדף עם הבובות האחרות. הדוברת רדופה ייסורי אשמה על החריגות הקווירית, שנתפסת בסביבתה כבוטה וגסה, שעה שברור שהאלימות האמיתית היא של הבובות העדינות כביכול שמסרבות לקבל אותה אל שורות הקונצנזוס.

החוט התיאולוגי-מדרשי חוזר לפרונט בעוד שלושה משירי האלבום. "מתתיהו" הוא שיר קורע מצחוק, יותר טוב מהבדיחה על עוגת הגזר, שבעצם מנכס מחדש את דמותו של מתתיהו החשמונאי כמרואן ברגותי עם יותר משמץ ריז ("מתתיהו המחבל בטח היה תולה תמונות של צ'ה גווארה בסלון"). אחרי כל כך הרבה שיחות סלון רמת אביביות טפלות בנוסח "בעצם המתייוונים היו ליברלים ממש כמונו והחשמונאים היו מיסיונרים חשוכים", כל כך מרענן לקבל דמי חנוכה בדמות קריאה חדשה ומרעננת שהופכת את מתתיהו לגיבור אנטי-אימפריאליסט.

"דם חלב ודבש" הוא אולי השיר החזק באלבום. השיר משווה את הקשר הסבוך בין ציון ויושביה למערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית של הדוברת ואהובתה. ה"חלב והדבש" מההבטחה האלוהית נוזלים עם דם הנרצחים, והדוברת מאבדת את האבחנה בין האהבה (דבש וחלב, כמו בשיר השירים) ובין האלימות. האהבה (לאשה, למולדת) מיוצגת בסצנות מקראיות אלימות – המכות שמשה מנחית על הסלע (אלימות שיש בה גם אובדן אמונה באל), האלימות של פוטיפר כשהוא מבקש לנצל מינית את עבדו יוסף (בפרפרזה ברורה למדרש בבראשית רבה פ"ו ג') ושל אברהם כשהוא מבקש לזבוח את בנו אשר אהב ("תקשרי אותי כמו שה אל העולה").

השיר האחרון באלבום, "קטב מלכות ב'", זונח את הפאנק הקצבי והמהיר שמאפיין את רובו, ושב לאווירה האוונגרדית, הפוסט-פאנק-גותית שמאפיינת את ראשיתו. גם המבנה זהה לשיר הפותח – רצף קושיות על טקסטים מקראיים, רק שהפעם הן נזעקות בארמית זוהרית. לקרוא לטקסט הזה אניגמטי, זה כמו לקרוא להרינג שמנוני: אנדרסטייטמנט של העשור. יעידו השמיים ששבע עשרה פעמים קראתי אותו, ואני עדיין מצליח לפענח אותו בערך כמו את רשימת הרכיבים שעל הצ'יטוס האדום. 

בכל זאת ברור מהיבבות קוראות הלב שאלו קושיות שנובעות מתוך חשכה ועצבות, ופקפוק בכוחו ועוצמתו של הצדק האלוהי: איך ייתכן שהאל אומר "לא יהיו לך אלוהים אחרים" – מדוע האל מקנא במתחרים שלא קיימים? איך אלוהים מצווה על שמואל להפיל על העם עול מלכות, מעשה אכזרי ובלתי רחום? מדוע בכלל קיימת מלכות, מדוע קיימים משטרים אנושיים שמתחרים באל כשהמלכות האלוהית אמורה להיות אין סופית? אך אל לנו להתפתות לתעתועי השטן, מסבירה האמוראית הפאנקיסטית: לרוע בעולם יש מקור אלוהי, להיסטוריה יש ייעוד חיובי. בנות חשך מצטטות את המסופר בספר דניאל, על ארבע החיות שמייצגות ארבע מלכויות שעתידות לשלוט בעולם. במסורת מקובל לדרוש שהמלכויות הן בבל, פרס, יוון ורומי, אך בנות חשך מציעות שאת המלכות הרביעית, חיית הברזל, עלינו להביא בעצמנו ("שום תשים עליך מלך"); זו המלכות של קטב-מלכות, "שלטון" אנרכיסטי כלל עולמי שהאל עצמו ישתחווה בפניו.

אני שב ועורך את המאמר הזה עם שוך המלחמה בעזה ושבת החטופים. המוזיקה של בנות חשך, שמתנגנת ברקע מהרמקול של הטלפון, לא נראית רלוונטית פחות, בהיותה בראש ובראשונה מניפסט אנרכיסטי-תיאולוגי-טינאייג'רי-על זמני. אבל עד כמה המאמר הזה רלוונטי? כמו גוגול, שמספר מעשייה שלמה על אפים שמתהלכים ברחוב ונקלעים לכיכרות לחם, רק כדי לסיים בפקפוק גמור ובתמיהה מוחלט על מעשייתו שלו ("אבל המוזר מכל – איך יכולים סופרים לבחור להם נושא שכזה? אני מודה, הדבר נבצר מן הבינה לחלוטין… הרי זה כאילו – לא איני מבין זאת כלל") כך הסתיימה כביכול המלחמה הזאת: באבסורד מוחלט! מתוך אינטרסים מקריים של רודן מושחת שניצחו במפתיע את תאוות המוות הקולקטיבית. האמנם ייתכן שכך הסתיימה המלחמה? הייתכן שכל זה היה סיוט חסר היגיון? כל מה שסובב אותנו, למדנו לפקפק בו – חדשות, חברים שנראו לנו הגונים וישרים, תקוות שווא, וגם מאמרים כאלו, שמתעקשים לטעון שיש חשיבות לתרבות בעתות של טבח המוני.

ובכן, בשני דברים בכל זאת אי-אפשר לפקפק: במקום ובזמן. המקום הוא מקומנו, חלקת השטן הזו שבה אנו ממוקמים; ושבו, גם אם מערכה אחת הסתיימה, הטיהור האתני לא נפסק לרגע. גם אם נאמץ את הדגל הטונגולזי, נשיר את המנון טונגה בשכבנו ובקומנו, נתכסה בשרשראות פרחים ונשתה קוקוס, לא נוכל לטעון שאנחנו בטונגה ולא בישראל. העסק הזה נגמר.

ואשר לזמן – מוזיקה היא, בסופו של דבר, וריאציה על זמן. מקצבים ומלודיות במהירות משתנה המחלקים פרקי זמן לשלושה, ארבעה, שישה חלקים. ואם המקום הוא – מדינה שמתקיים בה טיהור אתני, והזמן הוא – מוזיקה, צריך שיהיה דיאלוג מסוים בין המקום ובין הזמן; בין המוזיקה הישראלית ובין הפשעים של ישראל. אי אפשר לחמוק מהמשוואה הזאת, ועל כל מוזיקאי ישראל מוטלת  החובה המיידית לנסח היכן הוא עומד ביחס למקום שבו הוא נמצא.